בשנים האחרונות בולט טרנד חדש בשוק ההון הישראלי - השקעה במכשירים בסיכון גבוה, כמו אופציות בינאריות ופורקס. השקעות במכשירים מסוג זה מאפיינות אנשים מכל שכבות האוכלוסייה, כולל רבים שלא נוהגים להשקיע בשוק ההון בדרך כלל.
הסיבה לכך פשוטה, ההשקעה במכשירים מהסוג הזה מציעה למשקיעים אפשרות להרוויח סכומים גדולים של כסף תוך זמן קצר. ההשקעה במכשירים הללו אפשרית גם ללא ידע רב וניסיון גדול בשוק ההון.
במקביל, גם רבים מלקוחות הבנקים מנהלים בחשבונם פעילות מסחר ענפה בניירות ערך וכלים פיננסיים כמו אופציות ונגזרים וקונים ומוכרים בתדירות גבוהה במטרה להניב רווחים בטווח הקצר. תוצאת הלוואי של הפעילות היא תשלום עמלות גבוהות ומכובדות לבנק.
כאשר נגרמים ללקוח הפסדים כבדים כתוצאה מפעילות מסחר אגרסיבית כזו ומאחר והלקוח הוא זה שמבצע את הפעולות (שכן לבנקים אסור לנהל תיקי השקעות או לקבל החלטות השקעה בעצמם עבור הלקוח), מהו היקף אחריותו של הבנק להפסדים שנגרמו ללקוח?
לאחרונה, דחה בית המשפט העליון ערעור של משקיע במעו"ף על פסק דין ששלל אחריות בנק להפסדיו.
ביהמ"ש שלל אחריותו של הבנק להפסדים הואיל ונקבע כי הבנק לא העניק למשקיע, שהיה מיומן ומודע היטב לסיכונים בעיסוק זה, כל ייעוץ השקעות ופעל בהתאם להוראותיו.
המערער, עורך דין במקצועו, פעל בשוק המעו"ף משנת 1994 עד שנת 2002 אז הפסיק את פעילותו לאחר שצבר הפסדים בסך של כמיליון ש"ח.
נוכח הפסדיו אלה הגיש המערער תביעה לבית המשפט המחוזי נגד הבנק שבו ניהל את השקעותיו, לתשלום פיצויים בסך של כשני מיליון וחצי ש"ח בגין הפסדי ההשקעה וכן בגין עגמת נפש.
בית המשפט המחוזי דחה את תביעתו ועל פסק דין זה הוגש הערעור.
במוקד תביעת המערער עומדת טענתו כי הבנק "הכניס" אותו לשוק פיננסי מתוחכם ומסוכן במיוחד בידיעה ברורה שסופו להפסיד את כל כספו, וזאת תוך מתן ייעוץ בלתי חוקי ובלתי מתאים הנגוע בניגוד עניינים כשלנגד עיני הבנק ניצב אינטרס אחד והוא העמלות הגבוהות שגרף ממנו.
לשיטת הבנק, המערער הוא סוחר מיומן באופציות מעו"ף אשר השקיע סכומים אדירים לאורך שנים ארוכות בשני חשבונות השקעה ואף מציג את עצמו כמומחה לדיני בנקאות ואף מנהל פורום בנושא באינטרנט. לטענת הבנק, כל עוד מומחיותו ומיומנותו של המערער סייעה בידו להשיג רווחים נאים, לא היו לו טענות כלשהן ואלה התעוררו אך משעה שהתהפך מזלו והוא הפסיד סכומים נכבדים. נטען כי המערער היה מודע היטב לסיכונים הנלווים לעיסוק זה.
בית המשפט קבע: כב' השופטת א' חיות קבעה כי דין הערעור להידחות ולפסק דינה הסכימו כב' השופטים נ' הנדל וי' עמית. נקבע כי המערער לא עמד בנטל להראות כי הבנק ייעץ לו "בנוגע לכדאיות של השקעה, החזקה, קניה או מכירה" של אופציות ומכאן שעילות התביעה אשר התבססו על חובות שחב הבנק למערער כיועץ השקעות מתוקף חוק ייעוץ השקעות, דינן להידחות.
כפועל יוצא מדחיית הטענה, יש לקבוע כי פעילותו של הבנק במקרה דנן התמצתה בביצוע פעולות קניה ומכירה של ניירות ערך לפי הוראות המערער. עוד נקבע כי גם אם יתכנו מקרים מסוימים בהם יהא בנק אחראי להפסד שנגרם ללקוחו בשל פעולות בני"ע שבוצעו בתיווכו, לא יהא בכך כדי להועיל למערער. זאת, משום שהוא היה מודע היטב למאפייני המסחר באופציות, לסיכונים הנלווים אליהם וכן למשמעויות של החלטות ההשקעה אותן קיבל בתדירות יום יומית לאורך שנים. משכך, האחריות להפסדים שנגרמו למערער מוטלת בכל מקרה על כתפיו בלבד.
בערעורו, הסתייג המערער מקביעת בית המשפט המחוזי כי היה מומחה בהשקעה באופציות, אך נוכח העולה מן הראיות שהוצגו נדחתה טענה זו. נקבע כי המערער ידע היטב מהן אופציות מכר ורכש, באילו מקרים החזקה בהן צפויה להוביל לרווח ומהם הסיכונים שנטל על עצמו ברכישתן ובעיקר בכתיבתן. לכך יש להוסיף את הכישורים והמיומנויות הכלליים של המערער כאדם בוגר, בעל השכלה אקדמית וידע בתחום הבנקאות.
כפי שצוין לעיל, נקבע כי הבנק לא העניק למערער ייעוץ השקעות בנוגע לכדאיות השקעותיו ואף לא היה רשאי לעשות כן בהינתן העובדה שלפחות חלק מעובדיו אינם בעלי רישיון לייעוץ השקעות (ס' 2(א) לחוק הייעוץ) והסכם ייעוץ בכתב לא נכרת כלל בין הצדדים (ס' 13 לחוק הייעוץ). למרות זאת, החובה שביקש המערער להטיל על הבנק היא החובה להבהיר לו את הכדאיות של כל אחת מאסטרטגיות ההשקעה האפשריות בשוק המעו"ף, דבר העולה כאמור לכדי ייעוץ מובהק וברור. על כן יש לדחות את הערעור.
הערעור נדחה. המערער ישלם לבנק הוצאות ושכ"ט עו"ד בערעור בסכום כולל של 60,000 ש"ח. בקביעת ההוצאות הובאה בחשבון הלשון המשתלחת בה נקט המערער כלפי בית המשפט המחוזי ואת מורת הרוח שיש לבטא לגבי התופעה הפסולה לפיה נוהגים בעלי דין שדעתם אינה נוחה מפסק דין או החלטה שניתנה בעניינם להעלות טענות לגופם של שופט או שופטת במקום לגופו של עניין.
