אחת השאלות החשובות ביותר בהקשר של זכויות האדם והאזרח היא שאלת ההתנגשות בין זכויות שונות. כלומר, מה קורה כאשר מימוש של זכות אחת באה על חשבון או סותרת אינטרס ציבורי או צורך כלשהו של המדינה. השאלה היא מתי ניתן לפגוע או להגביל זכויות אדם ואזרח, בייחוד מכיוון שלמעשה אף זכות אינה מוחלטת והם תמיד מתקיימות מתוך יחסים זו עם זו ועם צרכים של החברה והמדינה.
אחת הסתירות בין זכויות אדם ואזרח מתקיימת למשל כאשר ישנה התנגשות בין שמירת הסדר הציבורי (בניהן הפקעה של קרקעות לצרכי ציבור) והזכות לקניין.
הפתרון של בעיית האיזון בין הזכויות נעשה על ידי שקילה של מידת הפגיעה והחומרה של הפרת הזכויות זו מול זו, וכן בניסיון למצוא תמיד פיתרון המאפשר פגיעה מינימלית בזכויות.
כביש 531 הוא כביש רוחב בישראל, החוצה את השרון הדרומי ממערב למזרח, ומקשר בין כביש 4 לכביש 6 ולצורך הרחבתו הופקעו קרקעות פרטיים הנמצאים לאורך התוואי.
להלן מקרה של קרקע ב"מושע" ("מושע" היא בעלות משותפת על מקרקעין), שהופקעה לטובת הכביש.
לפי התוואי הקבוע בתוכנית, על החלקה חלה תוכנית לתשתית של מע"צ (החברה הלאומית לדרכים בישראל) לפיה כביש מס' 531 ומסילת רכבת יעברו בשטחה של החלקה, דבר שחייב את הפקעתה החלקית.
במסגרתו של צו ההפקעה הופקעו 63.04% ממנה ומע"צ הציע לבעלים פיצויים בגין ההפקעה בסכום מצטבר של 9,111,754 ₪, בהתאם להערכת שווי של שמאי מטעמה.
הבעלים (להלן המערערים), חלקו על גובה הפיצוי והגישו תביעתם לביהמ"ש המחוזי.
שמאי מוסכם קבע כי ששווי של חלק בלתי מסוים בחלקה הוא 340 ₪ למ"ר, ואילו שוויו של חלק מסוים עומד על 400 ₪ למ"ר, ולפי שווי אחרון זה יש לחשב את הפיצויים להם זכאים המערערים. עם זאת, ביהמ"ש המחוזי קבע כי יש לחשב את הפיצוי לו זכאים המערערים לפי שוויו של חלק בלתי מסוים בחלקה, היינו – 340 ₪ למ"ר.
על כך הוגש ערעור ע"י הבעלים של החלקה (להלן המערערים) וערעור שכנגד של מע"צ לבית המשפט העליון, בעניין קביעתו של בית המשפט המחוזי לאופן החישוב של הפיצוי לו זכאים בעלי החלקה.
המערערים כיוונו את עיקר טענותיהם כנגד הקביעה לפיה יש להעריך את שווי הקרקע שהופקעה לפי שווי של חלקים בלתי מסוימים.
לדידם של המערערים, כאשר מופקע חלק מסוים ומוגדר מקרקע הנמצאת בבעלות משותפת, יש לחשב את סכום הפיצוי לפי שוויו של חלק מסוים באותה הקרקע, ולא לפי שוויו של חלק בלתי מסוים, כפי שקבע בית משפט המחוזי. לשיטת המערערים, בדין קבע השמאי כי יש לחשב את הפיצוי לפי שווי של 400 ₪ למ"ר, ולא היה מקום להתערבותו של בית משפט בעניין זה.
לגישת מע"צ, קבלת טענות המערערים בעניין זה עומדת בסתירה לעקרון לפיו תשלום פיצוי בגין הפקעת קרקע נועד להשיב את המצב לקדמותו.
בית המשפט העליון קבע כי מבין שלל הטענות שעלו הטענה היחידה אותה יש לקבל, היא טענתם של המערערים, לפיה חישוב שיעור הפיצוי בגין הקרקע שהופקעה צריך להתבסס על שוויו של חלק מסוים בחלקה.
ראשית, הוזכר כי לשמאי המוסכם יש מתחם שיקול דעת מקצועי רחב באשר לקביעת סכום הפיצויים לו זכאים הנפקעים, ולכן לא בנקל תתערב הערכאה השיפוטית בהערכותיו המקצועיות.
עוד נקבע כי השאלה העיקרית העומדת להכרעה היא כיצד יש לחשב את שיעור הפיצוי בגין הפקעה של חלק מחלקה הנמצאת בבעלות משותפת. וליתר דיוק – האם יש לחשב את שיעור הפיצוי לפי שוויו של חלק בלתי מסוים בקרקע או שמא לפי שוויו של חלק מסוים באותה חלקה. מקור של השאלה, נעוץ בכך שחלק בלתי מסוים בקרקע, שוויו פחות בכ 25% 15% מחלק מסוים בקרקע בעלת מאפיינים זהים, באותו שטח.
נקבע, כי מהלכת "אביבים" לצורך שומת שיעור הפיצויים בגין הפקעתו של חלק קרקע מסוים מבעליו המשותפים, עולה כי אין לבצע ככלל את ההפחתה הנובעת מהבעלות המשותפת בה, אלא יש לשום את הפיצויים בהתאם לשוויו של חלק מסוים באותה קרקע.
לדעת בית המשפט, העולה מכך הוא שקביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לא היה מקום לנטרל את רכיב המושע, סוטה מעמדת הפסיקה.
מע"צ הפקיעה חלק מסוים מכלל הבעלים המשותפים, בהפחיתה כ 62% מהשטח הכולל של החלקה. כפועל יוצא, השטח שנותר בבעלותו של כל אחד מבעלי הקרקע פחת באחוז זהה, כאשר מנגד קיבלה המשיבה לחזקתה ולבעלותה שטח קרקע מסוים ונקי משותפים.
נקבע כי יישומה של הלכת אביבים על נסיבותיו של המקרה, מוביל למסקנה המתבקשת לפיה יש לקבל את הערכתו של השמאי, אשר קבע כי יש לנטרל את רכיב המושע בחלקה, ולפצות את המערערים לפי שווי של חלק מסוים בקרקע, היינו – 400 ₪ למ"ר. עוד נקבע כי אין חולק, כי עקרון השבת המצב לקדמותו חל גם כאשר מדובר בפיצוי בגין הפקעת מקרקעין הנמצאים בבעלות משותפת. בהתאם, הפיצוי לבעלי המקרקעין יהיה בשיעור אשר יעמיד אותם במצב בו היו עומדים אילולא ההפקעה, משום שהפיצוי לא נועד להטיב את מצבם מעבר לכך.
בית משפט המחוזי קבע, בהקשר זה, כי פיצוי המערערים לפי שוויו של חלק מסוים בקרקע, סוטה מעקרון השבת המצב לקדמותו. נקבע כי אין לקבל קביעה זו, וכי ניתן ליישב בין עקרון השבת המצב לקדמותו לבין תשלום פיצוי לפי שוויו של חלק מסוים בחלקה המדוברת ועמדתו נשענה על בחינת מצבו של כל אחד מבעלי המקרקעין בנפרד, מתוך הנחה כי אילולא ההפקעה, כל אחד מהמערערים יכול היה לממש את זכויותיו במקרקעין רק באמצעות מכירת חלקו הבלתי מסוים.
אולם, נקבע כי אין עקרון השבת המצב לקדמותו מחייב את "פירוק" קבוצת הבעלים לחלקיה, וככלל יש לראות בקבוצת הבעלים כיחידה אחת שבבעלותה חלקת קרקע מסוימת. תשלום פיצוי בשוויו הכספי של אותו חלק מסוים שהופקע, יעמיד את הקבוצה, מבחינה כלכלית, באותו מקום בו עמדה אילולא ההפקעה.
במסגרתה של אותה עסקה פיקטיבית הנזכרת בסעיף 9 לפקודת הדרכים לצורך שומת סכום הפיצויים, יש להעמיד מעברו האחד של המתרס את הרשות המפקיעה, ומעברו האחר של המתרס את קבוצת הבעלים בכללותה – ולא כל אחד מהבעלים המשותפים בנפרד. שווי התמורה שהייתה מתקבלת בידי קבוצת הבעלים בעסקה שכזאת, תשקף שווי של חלק מסוים בקרקע, וכך יש לחשב, את הפיצוי לו זכאים הבעלים בגין הפקעתו של אותו חלק.
ומזווית אחרת – שיעור הפיצויים שיש לשלם הוא הסכום אשר נחוץ לקבוצת הבעלים לרכוש חלקת קרקע מסוימת, בעלת מאפיינים דומים לזו שהופקעה.
הערעור נתקבל חלקית והערעור שכנגד נדחה.
נקבע כי חישוב שיעור הפיצוי בגין החלקה שהופקעה, צריך להתבסס על שוויו של חלק מסוים בחלקה.
יש לחשב את שווי הפיצוי לו הם זכאים בגין הפקעת המקרקעין, לפי שווי של 400 ₪ למ"ר. כפועל יוצא מכך, יש לחשב אף את שיעור הפיצוי לו זכאים המערערים בגין הפגיעה בשטח הנותר, לפי שווי של 400 ₪ למ"ר. יתר טענות הצדדים דינן להידחות.
