בבסיסם של הסכמי הפצה, ישנה חשיבות רבה ליחסי האמון בין הספק למשווק, כשהראשונה בהם, כמו בכל הסכם, היא התנהלות בתום לב.
אך בנוסף לזה, ישנם כמה כללי בסיס להתנהלות עסקית נכונה:
אך החשוב ביותר בתהליך, הוא להיוועץ בעו"ד המתמחה בתחום, עוד לפני החתימה על ההסכם.
בית המשפט קבע כי חברה שהתקשרה עם חברה העוסקת בשיווק תרופות תפצה את האחרונה ב-100,000 $ לאחר שהפרה הפרה יסודית הסכם בו התחייבה לדאוג לכך שהחברה המשווקת תקבל זיכיון בלעדי לשיווק תרופות בבלרוס.
התובעת הינה חברה העוסקת בשיווק תרופות למדינות שונות בעולם (להלן המשווקת).
הנתבעת, עסקה בשיווק תרופות של חברה ישראלית במדינת בלרוס באופן בלעדי והנתבעים הנוספים, הם בעלי המניות של החברה הישראלית.
בעלי המניות הציעו למשווקת לרכוש את הזכות הבלעדית להפצת תרופות של חברתם בבלרוס ובתמורה לכך המשווקת תסייע להם לגבות חוב ממפעל מקומי שם.
בנוסף, בעלי המניות ביקשו גם לקבל תמורה הנגזרת מהפער שבין מחיר רכישת התרופות על ידי המשווקת מהחברה הישראלית לבין מחיר המכירה ללקוחות בבלרוס. על בסיס הסכמות אלה, חתמו הצדדים על הסכם בו התחייבה המשווקת לדאוג לכך שהנתבעת תקבל 100,000 $ שלא הצליחה לגבות מהמפעל המקומי והתחייבה לשאת בעמלות בשיעור הנקוב בהסכם.
הנתבעים התחייבו "לגרום" לחברה הישראלית להעניק למשווקת זיכיון.
עניינן של התביעה והתביעה שכנגד בהסכם שנחתם בין הצדדים.
לטענת המשווקת, הפרו הנתבעים את ההסכם הפרה יסודית, במובן זה שלא פעלו להעברת זכות השיווק הבלעדית כפי שהתחייבו. לפיכך, עתרה המשווקת לחייב את הנתבעים לפצותה בסך 1,407,497 ₪. בתביעה שכנגד טענו הנתבעים (התובעים שכנגד) כי המשווקת באמצעות מנהליה הפרה את ההסכם בכך שהפחיתה מהיקף העמלות להם היו זכאים מכוח ההסכם. בנוסף טענו הנתבעים להתרשלותו של עורך הדין שערך את ההסכם, לעושק ולהטעיה ביחס להסכם משלא הבינו על מה הם חותמים והדברים הוסברו להם בשפה העברית שהם אינם שולטים בה. בגין כל אלה עתרו הנתבעים לפיצוי בסך 1 מיליון ₪.
בית המשפט קבע כי דין התביעה להתקבל חלקית ודין התביעה שכנגד להידחות. כעולה מן ההסכם, התחייבו הנתבעים לגרום לחברה הישראלית להעביר למשווקת את הזיכיון שמקנה זכות שיווק בלעדית במדינת בלרוס, אולם , הנתבעים לא הוכיחו שעשו מאמץ של ממש לשכנע את החברה הישראלית למסור את הזיכיון למשווקת ומשכך נקבע כי הנתבעים הפרו את ההסכם. בנוסף, לא רק שהנתבעים לא פעלו בכדי שהמשווקת תזכה לתנאים לא פחות טובים מאלה שהיו בידיהם אל מול חברת התרופות, אלא שעלה כי הנתבעים סיכמו עם חברת התרופות מראש על העלאת מחירים מלאכותית של 20%, שנותבה להפחתת חובם.
נקבע כי מסכת עובדתית זו מלמדת על הפרה של ההסכם, המלווה בחוסר תום לב מהסוג הבוטה והקשה ביותר שיכול להירשם בין צדדים להסכם. על כן נקבע כי הנתבעים (התובעים שכנגד) מנועים מלטעון כנגד המשווקת ומנהליה להפרת ההסכם שכן הנתבעים אינם יכולים לפעול להעלאה מלאכותית של המחירים ובד בבד לטעון כי המשווקת הפרה את ההסכם, למרות שהוכח כי זו פעלה בכל מאודה להעלות את היקף המכירות בבלרוס. בנוסף, נקבע כי הנתבעים אינם יכולים לפעול להעלאה מלאכותית של המחירים בשיעור 20% ובד בבד לטעון שהמשווקת שילמה להם עמלות בשיעור מופחת. באשר לטענת העושק, נקבע כי תנאיו של סעיף 18 לחוק החוזים אינם מתקיימים. בניגוד לטענותיהם של הנתבעים, עלה כי הם הבינו היטב את תנאי ההסכם ולמעשה הם אלה שהכתיבו אותם לעוה"ד. כמו כן, בניגוד לטענתם כי אינם שולטים בשפה העברית, הוכח כי הם שולטים בה היטב. נקבע כי ההסכם ביטא את כוונת הצדדים ועל כן נדחתה טענתם של הנתבעים לפיה לא היו מודעים לתנאי ההסכם או כאילו הוטעו על ידי עוה"ד או מנהלי המשווקת.
נקבע כי נוכח חוסר הבהירות בתחשיב שערך מנהל המשווקת, יש לחייב את הנתבעים בפיצוי המוסכם שהוערך מראש בהסכם בסך 100,000 דולר, לפי שער יציג של 3.76 ₪ החל במועד הגשת כתב התביעה המתוקן, היינו סך 376,000 ₪. התביעה נתקבלה בחלקה. על הנתבעים לשלם לתובעת סך 376,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית. התביעה שכנגד נדחית. הוצאות משפט לזכות התובעת מחצית אגרת בית המשפט, שכ"ט לזכות התובעת והנתבעים שכנגד 2 3 סך 45,000 ₪, שכ"ט לזכות הנתבע שכנגד 4 (עו"ד עמרם) סך 25,000 ₪.
מה דעתכם, כיצד אפשר היה להימנע מהמצב עוד בשלב ההסכם?
