1. חברה החזיקה חשבון בבנק דיסקונט וחרגה ממסגרת האשראי שניתנה לה. חובה לבנק עמד על סכום גבוה. הבנק שלח לחברה ולמי שהיה מנהלה והבעלים של רוב ממניותיה מכתב דרישה לפירעון היתרה החריגה שבחשבון.
2. בינתיים קרסה החברה ומנכ"לה ברח לחו"ל. בעליה החדשים של החברה היו מעוניינים שהחברה תמשיך להתקיים ועל כן פנו לבנק והתחייב לעשות כל מאמץ על מנת שהחברה תמשיך להתקיים. בנוסף, ביקשו האחרונים להגדיל את קו האשראי לחברה באופן שיעמוד על חצי מליון ש"ח וכן הודיעו לבנק כי מאותה עת יתווספו הם למורשי החתימה בבנק.
במקביל, הודיעו הבעלים לבנק כי הם מתחייבים "לבדוק בחיוב לקיחת אחריות על החברה", כי הם "עומדים מאחרי החברה" וכן כי בכל מקרה של שינוי בעלות הם יודיעו לבנק מראש על כך וכן ידאגו שיתרת הח-ן תתאפס.
3. עם זאת, מלבד "המילים היפות" לא חתמו הבעלים החדשים על כתב ערבות או על מסמך דומה אחר.
4. בחלוף הזמן, חובה של החברה לבנק הלך וגדל ופניות הבנק לחברה עם העתקים לבעלים כי יפרעו את החוב לא נענו.
הבנק הגיש תביעה נגד החברה ובעליה החדשים על מלוא יתרת חובה של החברה לבנק.
5. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת הבנק תוך שקובע עובדתית כי הבעלים החדשים לא ערבו לחובות החברה כלפי הבנק, שכן הם לא חתמו על כתב ערבות כמקובל. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי הבנק "אינו יכול להסתמך כעת ובדיעבד על אמירות עמומות והצהרת כוונות בנוגע לפרעון חובותיה של החברה".
כמו כן, דחה בית המשפט המחוזי את ניסיון הרמת המסך שנקט הבנק וקבע שאינו מוצא הצדקה לפגיעה בעקרון האישיות המשפטית הנפרדת על בסיס התשתית העובדתית שהובאה בפניו.
6. הבנק ערער על תוצאות פסק הדין ובית המשפט העליון פסק:
יש לראות במצגים שהוצגו על ידי החברה ובעליה החדשים כלפי הבנק כמצג שווא רשלני לפיו הם יפרעו את חובות החברה והחלטת הבנק ליתן אשראי לחברה נעשתה בהסתמך על מצג זה.
המשפט הישראלי הכיר זה מכבר באחריות בנזיקין בגין מצג שווא רשלני. היסודות כוללים חובת זהירות, התרשלות ונזק שנגרם בגינה.
כחלק מחובת הזהירות, נדרש לבחון האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה חב המתרשל חובת זהירות כלפי הנפגע. המבחן לקיומה של חובת הזהירות, כפי שנקבע בפסיקה, הוא "מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר, מבחן הצפיות". לצורך הטלת אחריות בגין מצג שווא רשלני יש להקים בנסיבות המקרה הספציפי חובת זהירות קונקרטית. על פי מבחן הצפיות – נדרש להוכיח כי הגורם שמסר את המידע צריך היה לצפות שמקבל המידע יסתמך עליו ויפעל על פיו. צפיות זו מתחדדת ביחסים המיוחדים שבין בנקים ולקוחות וזאת לאור ההדדיות המאפיינת את יחסיהם ודרישת גילוי המידע.
7. האם על הבעלים החדשים היה לצפות שהבנק יסתמך על מכתב ההתחייבות ויפעל על פיו? בית המשפט העליון השיב על תשובה זו בחיוב. בית המשפט קבע כי מסגרת היחסים שבין בנק מסחרי וחברה גדולה מאופיינת בחובות הדדיים של גילוי מידע. החברה ובעליה החדשים כתבו שלושה מכתבים לבנק. תחילה הם הודיעו לבנק שהם "ייבדקו בחיוב לקיחת אחריות". בהמשך הם ביקשו הותרת מסגרת האשראי ומתן הלוואה. ולבסוף, הם הודיעו מפורשות כי "הם עומדים מאחורי החברה..". במקרה שלפנינו נעשו מצגים כתובים ומפורשים בדבר נטילת האחריות לפירעון החובות. גם אם לא כך היה מנקודת הראות של הבעלים החדשים, למצער יש לקבוע כי התנהגות זו מפרה את חובת הזהירות שלהם כלפי הבנק והינה מצג שווא רשלני.
נוכח התנהלות זו והמכתבים שנשלחו, כך בית המשפט, צפו הבעלים החדשים, או למצער היה עליהם לצפות כי הדבר יוביל להסתמכות של הבנק על המצג שהוצג בפניה.
8. בשולי הדברים נציין כי בית המשפט העליון הוסיף וקבע, בניגוד לבית המשפט המחוזי, כי יש להגיע גם למסקנה כי העמדת האשראי לחברה בבעלותה החדשה נעשתה רק לאחר קבלת המכתבים של הבעלים החדשים, באופן המצביע על כך כי הבנק הסתמך על ההתחייבויות האמורות בהם.
בית המשפט העליון הוסיף וציין מפורשות כי אין זה נכון לדרוש מבנק (ואנו מוסיפים: וודאי מנושה שאינו בנק) להחתים את לקוחו על כתב ערבות רשמי לצורך הבטחת קיומה של ההתחייבות לפרעון החוב ושאי חתימה על מסמכים אלה "איננה מתיישבת עם נוהל בנקאי תקין וגם לא עם הגיונם של דברים".
כמבן שטוב יעשה כל נושה אם ידאג להחתים את לקוחו על כתב ערבות רשמי. הדבר יסייע לו להוכחת קיומה של ערבות בפן הראייתי. מכאן אין ללמוד כי אם לא נחתם כתב ערבות רשמי לא קיימת התחייבות כלשהי.
הערעור התקבל. החברה ובעליה החדשים חוייבו יחד ולחוד בפירעון חוב החברה כלפי הבנק .
